צ'לסי בחרה בניסיון במקום בצעירים

צ'לסי עשתה פניית פרסה בקיץ הזה. אחרי עונה רעה בלי אירופה, המועדון זז מהרעיון של שחקנים צעירים ולא מוכחים, והלך פתאום חזק על ניסיון ותיק מהפרמיירליג. זה התחיל עם שמות כמו מורגן רוג'רס ומקסנס לקרואה, אבל הפיתרון האמיתי (לדעתם) יגיע עם ג'ורדן הנדרסון ודני וולבק. הרעיון עצמו די ברור. הקבוצה סבלה מלא מחוסר שליטה, כולל שמונה כרטיסים אדומים ואיבוד יתרונות קלים במהלך העונה, וצ'אבי אלונסו רצה להכניס מנהיגות. הוא גם קיבל יותר שליטה על הרכש מאז שנכנס כמנג'ר במקום ליאם רוזניור, כך שזה לא מרגיש כמו מהלך מקרי. אחרי שגרניט ג'אקה לא הגיע, צ'לסי פנתה לשני שחקנים שאמורים להביא נוכחות ובגרות לחדר ההלבשה ולאימונים. ועדיין, קשה להתעלם מהתחושה שזה מעבר חד מדי מקצה לקצה. פול סקולס וג'יימי קראגר לא קנו את זה, ובצדק מבחינתם. אם כבר מוסיפים ניסיון, אולי טבעי לחשוב על שחקנים באזור 28-29, לא על ותיקים בגילאים כאלה. גם סקולס בעצם רמז שהערך הגדול שלהם כנראה יהיה יותר על מגרש האימונים מאשר בדקות משחק קבועות, במיוחד במקרה של הנדרסון. מצד שני, אולי זה בדיוק ההימור של אלונסו. לא עוד איסוף כישרונות בלי מסגרת, אלא ניסיון לייצב קבוצה צעירה עם דמויות שמכירות את הליגה ויודעות איך נראית עונה אמיתית באנגליה. השאלה היא אם זה תיקון חכם של חוסר איזון, או מהלך שנשמע טוב בתיאוריה אבל מגיע מאוחר מדי ובקיצוניות הפוכה. אז איפה אתם עומדים בעניין, צ'לסי הייתה צריכה ניסיון כזה בכל מחיר או שהלכה רחוק מדי עם הנדרסון וולבק? תמונה: Badudoy, CC BY-SA 3.0 <https://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0>, via Wikimedia Commons