9 שערים, הגנה פרוצה: פריז באמת השיגה יתרון מול באיירן?

יש משחקים שאתה מסיים מהם עם תחושה שראית כדורגל ברמה הכי גבוהה, אבל גם עם סימן שאלה ענק. ה-4:5 של פ.ס.ז' על באיירן בחצי הגמר הראשון היה בדיוק כזה. מצד אחד, פריז נתנה ערב התקפי משוגע, עם חביצ'ה קברצחליה ועוסמאן דמבלה שפשוט קרעו את המשחק וסיימו עם צמדים. מצד שני, קשה להתעלם מזה שהיתרון הזה מרגיש הרבה פחות בטוח ממה שתוצאה כזאת אמורה להרגיש. באיירן בכלל פתחה טוב יותר ועלתה ליתרון מפנדל של הארי קיין אחרי עבירה של ויליאן פאצ'ו על לואיס דיאס. משם פריז ענתה מהר, קברצחליה איזן אחרי מהלך אישי, ז'ואו נבש נגח את השני מקרן של דמבלה, ואז מיכאל אוליסה שוב החזיר את הגרמנים. גם הפנדל שנתן לדמבלה את ה-2:3 הגיע בנסיבות מעוררות ויכוח, אחרי נגיעת יד לכאורה של אלפונסו דייויס. זה היה משחק בלי רגע לנשום, וכל פעם שנראה היה שאחת הקבוצות משתלטת, באה המכה בצד השני. מה שבאמת בלט הוא הפער בתוך פריז עצמה. בחלק הקדמי היא נראתה חדה, מהירה ואכזרית במעברים. שני השערים של קברצחליה ודמבלה במחצית השנייה, אחרי התקפות מתפרצות נהדרות, היו ברמה של קבוצה שמסוגלת ללכת עד הסוף. אבל מאחור זו הייתה כבר תמונה אחרת לגמרי. הרביעייה האחורית התקשתה לאורך כל הערב, ובסוף גם שערים של דאיו אופמקאנו ולואיס דיאס השאירו את באיירן חיה ובועטת לקראת הגומלין באליאנץ ארנה. וזה כנראה הסיפור האמיתי של המשחק הזה. לא רק מי ניצחה, אלא איזו קבוצה פריז בעצם הייתה שם. קבוצה מבריקה שמסוגלת לפרק כל יריבה בהתקפה, או קבוצה שלא יכולה להרשות לעצמה להתגונן ככה מול באיירן בחוץ. לואיס אנריקה קיבל יתרון, אבל לא שקט. ואחרי ערב כזה, ברור לגמרי שהכרטיס לגמר עדיין פתוח לגמרי. השאלה שלי אליכם היא אחרי 4: 5 כזה, הייתם יוצאים לגומלין עם יותר אמונה בהתקפה של פריז או יותר דאגה מההגנה שלה?