פורטוגל שוב נתקעה על רונאלדו, ובזבזה את הצעירים המבטיחים?

הסיפור פה הוא לא רק ההדחה של פורטוגל, אלא הדרך שבה זה קרה. הפסד לספרד בשמינית הגמר עוד אפשר לקבל, אבל כשהנבחרת נראית אנמית וכבויה, קשה לברוח מהמסקנה שהבעיה הייתה עמוקה יותר ממשחק אחד לא טוב. זה הרגיש כמו סוף שכולם היו יכולים לראות מתקרב. כריסטיאנו רונאלדו הגיע למונדיאל שישי בגיל 41, וזה בפני עצמו הישג חריג כמעט בכל קנה מידה. גם מי שחושב שהזמן שלו ברמות האלה כבר עבר, לא יכול לקחת ממנו את העמידות, הרעב והיכולת בכלל להיות שם. ברור גם למה עבור הרבה אוהדים זה הרגיש כמו סגירת מעגל כואבת. החלום שלו על גביע העולם נגמר סופית. אבל דווקא בגלל זה, הדיון האמיתי הוא לא אם זה יום עצוב לכדורגל. הוא לא. כדורגל ממשיך הלאה, גם מאגדות. העניין הוא האם פורטוגל נתנה למעמד של רונאלדו להיות חזק יותר מהשיקול המקצועי. לפי מה שראינו, קשה להגיד שלא. המאמן רוברטו מרטינס שוב הלך עם רונאלדו ועוד עשרה, וגם מול ספרד השאיר את גונסאלו ראמוס על הספסל לאורך כל המשחק. זה לא מפתיע רק בדיעבד, זה כבר נראה כמו דפוס. ראמוס הרי עלה מהספסל וכבש את שער הניצחון ב-2:1 על קרואטיה, ובכל זאת לא באמת הייתה תחושה שיש לו סיכוי אמיתי לקבל עדיפות. וכאן בדיוק נוגעים בנקודה הכי כואבת מבחינת פורטוגל. לא חסר שם כישרון, ובכל זאת עוד טורניר גדול נגמר בתחושת החמצה, עם טענות לניהול מקצועי לקוי ועם תחושה שהנבחרת שירתה רעיון אחד במקום את טובת הקבוצה. כשזה קורה פעם אחת אפשר לקרוא לזה בחירה. כשזה חוזר שוב, כבר מותר לשאול אם דור זהב פשוט הלך לאיבוד בתוך נאמנות עיוורת. אז איך אתם רואים את זה, אז מי אשם יותר בהחמצה של פורטוגל, מרטינס שהתעקש או עצם זה שאי אפשר באמת להושיב אגדת על כמו רונאלדו על הספסל?