ברזיל בלי ניימאר במונדיאל 2026 - לאן הגענו?

הסיפור פה הוא לא רק ניימאר, אלא מה זה אומר על ברזיל. במשך שלושה קמפיינים של מונדיאל, כמעט כל התקווה הלכה לשחקן אחד. זה חריג לנבחרת עם היסטוריה כמו של ברזיל, ובטח כשמדובר בנבחרת שאמורה לייצר כוכבים בקצב אחר לגמרי. במקום עומק התקפי שמתחלק באחריות, נוצר מצב שבו הכול התנקז אליו. וזה לא התחיל מתוך מערכת בריאה. כשניימאר נכנס לנבחרת ב-2010, הוא לא קיבל לפיד מסודר מדור קודם. הוא הגיע לכיסא ריק. רונאלדיניו ואדריאנו כבר היו בירידה, קאקה כבר לא חזר להיות אותו שחקן, ופתאום הכישרון הכי גדול של ברזיל מאז רונאלדיניו הפך כמעט לברירת המחדל. לא מנהיג שגדל בהדרגה לתפקיד, אלא מישהו שנדרש לסחוב מהר מדי, יותר מדי. במונדיאלים עצמם זה תמיד הרגיש מורכב. מצד אחד, יש לו שמונה שערים בטורניר, מספר שמציב אותו לצד ריבאלדו ומעל שמות עצומים כמו בבטו, רומאריו וגרינצ'ה ברשימת הכובשים של ברזיל בגביע העולם. מצד שני, התמונה שנשארה ממנו היא פחות חגיגה ויותר עצב, כאב, מבט כבוי. זה מתחבר ליובש הארוך של ברזיל מאז 2002, גם אם ברור שלא הוגן להפיל עליו לבד 24 שנים בלי זכייה. עכשיו, לקראת 2026, השאלה נהיית אפילו יותר חדה. ניימאר עדיין דמות נערצת, אבל כבר לא אותו שחקן ולא באותו מעמד בתוך נבחרת שמגיעה עם לא מעט סימני שאלה. יש כוכבים חדשים, אבל לפי התמונה שמצטיירת הם עדיין לא באמת לקחו את הבמה כמו שציפו מהם. לכן הדיון הוא כפול. לא רק האם ניימאר בכלל יהיה בסגל, אלא האם ברזיל סוף סוף השתחררה מהתלות בו, או שהיא פשוט איבדה את העוגן הישן לפני שמצאה אחד חדש. אם ניימאר לא יהיה חלק משמעותי מברזיל ב-2026, זה סימן שהנבחרת התקדמה סוף סוף או הוכחה שהיא עדיין לא מצאה יורש אמיתי? אז איך אתם רואים את זה, אם ניימאר לא יהיה חלק משמעותי מברזיל ב-2026, זה סימן שהנבחרת התקדמה סוף סוף או הוכחה שהיא עדיין לא מצאה יורש אמיתי?