דיון לאוהדי מכבי חיפה

אתמול לא הפסדנו רק 4:0 להפועל ת״א. אתמול קיבלנו סטירה לפנים. לא בגלל התוצאה בלבד, אלא בגלל התחושה. התחושה שאין מלחמה. שאין רעב. שאין את מכבי חיפה שאנחנו גדלנו עליה, זאת שגם ביום רע לא מורידה את הראש. אוהדי חיפה יכולים לקבל הפסד. כן, גם תבוסה. אבל יש דבר אחד שקשה לסלוח עליו — קבוצה שלא נראית כמו מכבי חיפה. הסמל הזה גדול יותר משחקנים, גדול יותר ממאמן, גדול יותר מעונה אחת רעה. ומי שלובש ירוק צריך להבין: אנחנו לא דורשים לנצח כל משחק, אנחנו דורשים לב, מחויבות, כבוד. והכי כואב? שבסוף, מי שתמיד נשאר זה אנחנו. הקהל. אלה שנוסעים, שרים, מתעצבנים, מתווכחים, וחוזרים שוב. כי מכבי חיפה היא לא תחביב. היא חלק מהלב. תגידו באמת, מה הכי גמר אתכם אתמול? לא רק הרביעייה. הקטע הזה שלא הייתה קבוצה על המגרש. שלא הייתה נשמה. שלא היה טירוף. שלא היה כבוד לסמל. וזה הכי מפחיד — לא שהפסדנו, אלא שנראינו כאילו לא באמת הזיז למישהו שם.