טור דעה נבחרת בוסניה

אגדה אמיתית לא צריכה תארים נוצצים כדי להוכיח שהיא לב של מדינה שלמה: המורשת הבלתי נתפסת של אדין דזקו הפרישה הזו מהנבחרת הבוסנית, בגיל 40 ולפני משחק פרידה אחרון מול שוודיה באוקטובר, היא הרבה סתם סיום של קמפיין או הודעה יבשה ברשתות. זו סיומת ראויה לסיפור אהבה נדיר בין חלוץ ענק לבין מדינה שלמה שמצאה בו את הגאווה שלה על מפת הכדורגל העולמי. כשמדברים על שחקנים שסוחבים על הגב שלהם דור שלם, לרוב זורקים שמות כמו מסי ורונאלדו. אבל מה שעשה אדין דזקו בנבחרת בוסניה והרצגובינה זה סיפור מסוג אחר לגמרי. לקחת נבחרת ממדינה קטנה, צרובת מלחמות ומשברים, ולהוסיף לה צבע, תקווה והיסטוריה – זה שווה יותר מעשרה תארים באלופות. עם 151 הופעות ו-73 שערים (שניהם שיאי כל הזמנים, כן?), דזקו לא היה עוד סקורר רגיל. הוא היה הסמל, המבוגר האחראי, הקפטן שסחב את בוסניה היסטורית למונדיאל 2014, והמשיך להילחם על הדשא כאילו הוא עדיין הילד שרץ במגרשים הפצועים של סרייבו. בגיל 40, כשאחרים כבר מזמן נחים על זרי הדפנה או סופרים כסף בליגות נידחות, הוא המשיך להוביל את הנבחרת שלו במגרשים. המספרים והנתונים היבשים מדהימים, אבל הם לא מספרים את הסיפור האמיתי. דזקו היה האור של הכדורגל הבוסני, החלוץ שיכולת לשים בכל קבוצת טופ אירופית והוא ייתן את העבודה, אבל הלב האמיתי שלו תמיד נשאר בנבחרת. הוא הוכיח שלמנהיגות אמיתית אין קריטריונים של תקציב או יחסי ציבור – יש לה רק רגליים עובדות, תשוקה אינסופית וסמל על החזה. באוקטובר הקרוב, מול שוודיה, הוא ילבש את המדים הלאומיים בפעם האחרונה. זו תהיה הזדמנות אחרונה להגיד תודה לאחד החלוצים הכי אנדררייטד והכי ווינרים שהיו בעשור וחצי האחרונים בכדורגל העולמי. שחקנים כמו אדין דזקו כבר כמעט ולא מייצרים היום. תודה על הכל, קפטן. 📸אינסטגרם רשמי נבחרת בוסניה